"ללא צו להוצאות" – או איך מערכת המשפט שלנו נותנת לגיטימציה להגשת תביעות בשיטת מצליח ואיך זה תורם לאפליה.

"ללא צו להוצאות" – או איך מערכת המשפט שלנו נותנת לגיטימציה להגשת תביעות בשיטת מצליח ואיך זה תורם לאפליה.

אתמול הסתיימה לה תביעה שנמשכה כמעט שנה וחצי שהוגשה בבית הדין לעבודה כנגד לקוח שלי, קבלן מנהלי בטיחות בעבודה ומנהלי עבודה, שפיטר עובדת בחודש החמישי להריונה בחודש הרביעי לעבודתה.

למקרא התיאור לעיל בוודאי ש-90% מהאנשים ה"סבירים" ירימו גבה. קבלן? פיטר עובדת בהיריון? "פגיעה בעבודת נשים, אפליה" וכל מרנין בשין. 
ברור, הרי כל מי שהוא קבלן הוא נוכל ורמאי ושקרן שרק חושב איך לעקוץ את העובד המסכן, בדיוק כמו שחלק גדול מהאוכלוסיה חושבים שכל עורכי הדין נוכלים ושקרנים וגנבים. למי שלא עוסק בדיני עבודה אסביר, שגם מותר לפטר עובדת בהיריון שעובדת עד 6 חודשים אולם זאת בתנאי שהפיטורין לא קשורים בהיריונה.

במקרה שלי, מדובר בבחור משכמו ומעלה שהעסיק עובדים רבים, נתן להם בונוסים ותנאים טובים, שנקלע לקשיים כלכליים בשל פרוייקט שהתבטל ונאלץ לפטר כמעט את כל העובדים. מן הסתם שפיטר גם את אותה העובדת אגב מתן 30 ימים הודעה מוקדמת (במקום 4 ימים לפי חוק), וזו בתגובה הגישה תביעה על סך של כמעט 115,000 ש"ח בגין פיטורין בשל הריונה.

העובדת היתה בשיחת שימוע, חתמה על פרוטוקול שימוע שבו כתוב מפורשות שהיא מבינה את הצמצומים בחברה, היא גם העידה על עצמה כמי שטיפלה במשכורות של עובדים, דהיינו היתה מודעת למצב החברה. בפועל, התביעה התבססה על כך שאף אחד חוץ ממנה לא פוטר וכי היא בטוחה שהפיטורין היו אך ורק בשל היריונה. 

לפני שהגשתי את כתב ההגנה, התקשרתי לב"כ הצד השני וניסיתי לשכנע אותו לרדת מהתביעה. הצעתי לו לשלוח את הכרטסת של הבחור בכדי להראות שיש ירידה בהכנסות ושעובדים אחרים פוטרו. כמובן שזה לא עזר…

נאלצתי להגיש כתב הגנה והבחור נאלץ לשלם לי שכר טרחה. 
בדיון הראשון השופטת כמובן הציעה שנדבר, איך לא. הציעה שהלקוח שלי ישלם שתי משכורות כפיצוי. סירבתי. יצאנו, דיברנו, חזרנו, אמרתי שאני אעמוד על מלוא ההוצאות. השופטת המשיכה ואמרה שאם בכל זאת התביעה תתברר כנכונה, ההוצאות לחובת הלקוח שלי יהיו משמעותיות. כמובן שזה עבד והוא הסכים לשלם משכורת אחת לעובדת, אשר סירבה, כי רצתה יותר (ברור, קיבלה תאבון). טוב, אז ממשיכים.

מגיעים לדיון השני. שוב פעם אותו סיפור. חצי שעה של שכנועים "אולי תדברו". הפעם אני עומד על שלי. "שום תדברו. מדובר בתביעת סרק ואני אעמוד על מלוא ההוצאות שהלקוח שלי שילם" אמרתי לבית הדין. 
טוב, מגיעה העת להגיש תצהירים. תצהיר התובעת מלא בחורים ובסתירות שאפשר לראות אף ללא חקירה. חלק מהטענות סותרות טענות שהיו בכתב התביעה וכו'.

מגיעה שעת השין, דיון הוכחות. איך לא – "לא דיברתם"? פנתה השופטת לשנינו. "אין על מה לדבר" אני עונה. "לאחר הגשת התצהירים התמונה ברורה עוד יותר, מדובר בתביעת סרק ואני עומד על מלוא ההוצאות" (אפילו צירפת את הסכם שכר הטרחה וחלק מהחשבוניות להראות כמה הלקוח שלי שילם לי).
"בית הדין מציע לצדדים את המתווה שהומלץ על ידו בדיון הראשון" (דהיינו, תשלום שתי משכורות לעובדת). "לא ולא, רוצה לחקור" אני עונה. 

טוב, מתחילים בחקירות. התובעת מתרסקת על הדוכן, אני רואה ניצוצי דמעות בעינה, מתפתלת, מגמגמת, לא זוכרת, לא יודעת, לא בטוחה וכו'. אין אף תשובה אחת נורמלית ממנה, לא יודעת להסביר שום דבר ועל מה היא בכלל תובעת חוץ מזה שהיא מרגישה פגועה. טוב, אבל עם רגשות לא הולכים למכולת.

מגיעים לתור של הלקוח שלי. בית הדין פונה לב"כ התובעת: "האמת, עד עכשיו לא השתכנענו כל כך". פונה אלי: "אז אולי נעשה מתווה כמו שהציע אדוני בדיון הראשון?" (תשלום של רק משכורת אחת) "ממש ממש ממש ממש אבל ממש לא" עניתי. "אני רוצה את כל שכר הטרחה שהלקוח שלי שילם. אני מוכן להתפשר על תשלום חלק מההוצאות לטובת הלקוח שלי בסך 10,000 ש"ח, וגם זאת לפנים משורת הדין". 

טוב, ממשיכים בחקירת העד שלי. ראיתי שעבודת ההכנה שלי השתלמה מאוד. ענה תשובות ענייניות יפות וברורות, לטעמי לא ענה שום דבר שיכול להזיק לו, אלא להיפך חיזק את הגרסה שלי עוד יותר.

מה עכשיו, סיכומים? "לא, אנחנו נצא להפסקה ואתם תדברו לאור ההערות הקודמות שלנו". יוצאים, אני שוב פעם אומר שפחות מ-10,000 ש"ח לטובת הלקוח שלי לא יהיה. 
חוזרים… 

על מנת לקצר את הסיפור, עוד כ-20 דקות של שכנוע את הלקוח שלי למה כדאי לו לוותר על ההוצאות… נימוקים של "אולי בסיכומים בכל זאת נשתכנע", וש"לא כדאי להמשיך לבית הדין הארצי אם העובדת תגיש ערעור" וכו' וכו'. מכבש לחצים…

בסוף… הלקוח שלי הסכים… דחיית התביעה ללא צו להוצאות.

לאחר שיצאנו מאולם בית הדין הוא פונה אלי ואומר לי: "ונראה להם אחרי כל מה שעברתי שאני או מישהו מהחברים שלי ניקח עוד פעם אישה לעבודה?! שילכו יחפשו את החברים שלהם מעדיף להישאר בלי מזכירה מאשר לעבור שוב פעם את הגיהנום הזה". 

מוסר השכל – ללא צו להוצאות כתמיד. הכוונות טובות, התוצאות בשטח פחות. אפליית נשים בעבודה? מי אשם?

אהבתם את המאמר? שתפו!

שיתוף ב facebook
לשתף בפייסבוק
שיתוף ב twitter
לשתף בטיווטר
שיתוף ב linkedin
לשתף בלינקדאין
שיתוף ב whatsapp
לשתף בוואטסאפ

ליצירת קשר: 03-9110748 או בטופס יצירת קשר למטה:

השארת תגובה

סגירת תפריט